הסבל באמת גדול, אבל למרות זאת, לעיתים קרובות אני הולכת בשעת הערב המאוחרת, כאשר היום שוקע מאחורי עם עומקיו. אני הולכת בצעדים נחושים לאורך גדר התיל, ואז זה פורץ ועולה מתוך ליבי שוב ושוב, אני לא יכולה לעצור זאת, זה עולה כפי שהוא – כוח בסיסי הטוען: 'החיים הם משהו נפלא וגדול'. מאוחר יותר יהיה עלינו לבנות את העולם מחדש לגמרי, וכל עבירה נוספת וכל אכזריות נוספת המתרחשת כעת, נצטרך לעמת עם חתיכה נוספת של אהבה וטוב לב, שעלינו לכבוש ולמצוא בתוך עצמנו.
מתוך 'השמיים שבתוכי, יומנה של אתי הילסום 1941-1943'
בשיתוף
פעילות לציון
יום הזיכרון לשואה ולגבורה
אנו מזמינים אתכם לציין את יום הזיכרון לשואה ולגבורה בחוג המשפחה והקרובים בעזרת סיפורים, פעילויות וסרטונים המזמנים שיח על גילויי עוצמה ואנושיות בימי השואה, ועל הערכים המנחים את הבחירות והמעשים בחיינו כיום.
עדי יהיו חיינו ראויים לזכרם
הצעה לטקס משפחתי
מומלץ לקיים את המעמד בשעות הערב, בסמוך למועד הצפירה. מומלץ להצטייד בנר נשמה.
בראשית ההתכנסות
אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת,
אַשְׁרֵי הַלְּהָבָה שֶׁבָּעֲרָה בְּסִתְרֵי לְבָבוֹת,
אַשְׁרֵי הַלְבָבוֹת שֶׁיָדְעוּ לַחְדוֹל בְּכָבוֹד.
אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת.
משירה של חנה סנש 'אשרי הגפרור', שנכתב בזמן שליחותה בקרואטיה, 1944
האזינו לשיר
נר זה שאנו מדליקים יאיר ויזכיר את חייהם ומותם של ששת המיליונים מבני עמנו אשר נספו בשואה. נזכור ולעולם לא נשכח: 'יִזְכֹּר הַחַי אֶת מֵתָיו כִּי הִנֵּה הֵם מִנֶּגֶד לָנוּ, הִנֵּה נִבְּטוֹת עֵינַיִם סָבִיב סָבִיב, וְאַל דּוֹמִי, אַל דּוֹמִי לָנוּ, עֲדֵי יִהְיוּ חַיֵּינוּ רְאוּיִים לְזִכְרָם.'
אבא קובנר
הדלקת נר נשמה
ניתן להקדים את הדלקת הנר בציון קרובים שנספו:
נדליק נר זה לעילוי נשמת ______________.
יהיו זכרם ומורשתם ברוכים.
קטעי קריאה
על התקווה
על האדישות
המאה ה-20 תיזכר כאלימה ביותר. אף פעם לא הייתה מאה, כולל מסעות הצלבנים והאינקוויזיציה, שהפגינה רוח אלימה בהיקף כזה. אני חש שעלינו להיכנס לאלף החדש עם שאיפות גדולות, במובן הנעלה של המילה – תקוות גדולות. פירושו של דבר שלא נחזור על אותן הטעויות. [...] עלינו ללמוד על הסכנה שבאדישות. האדישות גרמה במאה ה-20 לקטסטרופות גדולות, אדישות לרשע מאפשרת לרשע לצבור כוח. מה שלמדנו במאה ה-20, צריך להיות הצורך הבלתי מעורער למגר את האדישות. ניסיתי כל חיי להגדיר את הגישה שלי לבעיה הזו, באמרי כי ההפך של אהבה אינו שנאה, כי אם אדישות. ההפך של חיים אינו מוות כי אם אדישות לחיים ולמוות. ההפך של שלום אינו אלא אדישות לכיעור שבמלחמה וליופי שבשלום.
אלי ויזל, אינטלקטואל וסופר יהודי שורד השואה, חתן פרס נובל לשלום
כאשר נסתיימה מלחמת העולם השניה, לאלה מאיתנו ששרדו היה החופש קשה ומכאיב. אובדן הכל – משפחה, חברים, מיליוני יהודים – הורגש בעוצמה אכזרית. ולחזור לחיים, להתחיל הכל מחדש, נראה כבלתי אפשרי כמעט. עזרו לנו האמונה והתקווה שהעולם החדש יהיה אחר. שבארץ שלנו, בישראל, החברה תהיה צודקת, מוסרית, טהורה ובה ישמר צלם אדם בכל התנאים ובכל המצבים. וחלמנו על שלום – סוף סוף שלום. היו געגועים לזה והיה חלום. בשם הלוחמים מאז אני קוראת לנוער שלנו: שמרו על החלום, טפחו אותו, היאבקו עבורו!
חווקה פולמן רבן, חברת הארגון היהודי הלוחם (אי"ל), מתוך דבריה בעצרת הזיכרון בבית לוחמי הגטאות 1988
כֶּסֶף לִגְלִידָה
סיפור ופעילות לילדים
יָצָאנוּ לַחֲדַר הַמַּדְרָגוֹת, וְאָמַרְתִּי לָהֵם בְּלַחַשׁ: 'הַמַּצָּב בַּגֵּטוֹ נִהְיֶה מְסֻכָּן יוֹתֵר וְיוֹתֵר. אַתֶּם חַיָּבִים לָצֵאת מִכָּאן!'.
'זֶה לֹא חָדָשׁ יֶלֶד… אֲבַל אֵין שׁוּם דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת', אָמַר סַבָּא בְּיֵאוּשׁ.
'תָּמִיד יֵשׁ מָה לַעֲשׂוֹת, סַבָּא!', אָמַרְתִּי.
'הוֹ, נַעֲשֶׂיתָ חֻצְפָּן קָטָן', אָמְרָה סָבְתָא בְּחִיּוּךְ מָרִיר.
'בְּלִי מְעַט חֻצְפָּה מִדֵּי פַּעַם, אִי אֶפְשָׁר לְהִתְקַיֵּם!', עָנִיתִי, וּפָרַסְתִּי בִּפְנֵיהֶם אֶת הַתָּכְנִית.
הֵם הִקְשִׁיבוּ בִּדְרִיכוּת וְאַמְרוּ: 'בְּסֵדֶר יֶלֶד. נַעֲשֶׂה זֹאת'.
נִכְנַסְנוּ יַחַד לְחַדְרוֹן קָטָן, וְכַעֲבוֹר דַקָּה יָצָאנוּ מִשָּׁם לְבוּשִׁים כְּאַנְשֵׁי דָּת נוֹצְרִיּים.
'כַּמָּה טוֹב שֶׁהִגִּיעַ חַג פּוּרִים...' אָמַר סַבָּא בִּבְדִיחוּת.
יָצָאנוּ לָרְחוֹב, הִדְלַקְתִּי אֶת הַפָּנָס וְהַקְּטֹרֶת כְּפִי שֶׁעוֹשִׂים הַכְּמָרִים, וְהָלַכְנוּ אֶל עֵבֶר שַׁעַר הַגֵּטוֹ. נָשָׂאתִי אֶת מַבָּטִי הַיְשֵׁר קָדִימָה כְּדֵי שׁלֹּא יִתָּקֵל בְּמַבַּט הַשּׁוֹמְרִים וְלֹא יִרְאוּ אֶת פְּחָדַי: דִּמְיַנְתִּי אֵיךְ הֵם מוֹרִים לָנוּ לַעֲצֹר, הַתַּרְמִית מִתְגַּלָּה וְהַהַרְפַּתְקָה הוֹפֶכֶת לְאָסוֹן. סַבָּא וְסָבְתָא הָיוּ אַמִּיצִים וְהָלְכוּ לְלֹא הִסּוּס. כְּשֶׁהִגַּעְנוּ לַשַּׁעַר, הַשּׁוֹטֵר הַפּוֹלָנִי הֵסִיר אֶת כּוֹבָעוֹ לְאוֹת כָּבוֹד, סָבִי בֵּרַךְ אֶת לוֹבְשֵׁי הַמַּדִּים תּוֹךְ כְּדֵי שׁהוּא מְצַיֵּר בַּאֲוִיר צְלָב (אֵיך צָץ הָרַעֲיוֹן בְּמוֹחוֹ?), וּשְׁלָשְׁתֵּנוּ יָצָאנוּ מִשַּׁעַר הַגֵּטוֹ אֶל הַחֹפֶשׁ.
הִתְרַחַקְנו מֵהַשַּׁעַר, וְהִתְמַזַּגְנוּ בַּהוֹלְכִים וְהַשָּׁבִים. לְאַחַר מִכֵּן עָלִינוּ עַל הָרַכֶּבֶת הַחַשְׁמַלִּית שֶׁקָּנִיתִי עֲבוּרָהּ כַּרְטִיסִים מִבְּעוֹד מוֹעֵד. כְּשֶׁיָּשַׁבְנוּ בַּקָּרוֹן, סַבָּא נָשַׁם לִרְוָחָה וְאָמַר: 'יֶלֶד חָכָם, חָשַבְתָּ עַל הַכֹּל!'. 'הוּא כְּבָר לֹא יֶלֶד', הֵעִירָה סָבְתָא, 'הוּא כְּבָר פִּרְחָח גָּדוֹל!'.
חִיַּכְתִּי בְּסִפּוּק, אַך גַּם נֶעֱצַבְתִּי. עָמַדְתִּי לְהִפָּרֵד מִסָּבִי וְסָבָתִי בַּשֵּׁנִית. הוֹבַלְתִּי אוֹתָם לְתַחֲנַת הָרַכֶּבֶת הַנּוֹסַעַת לַכְּפָר שֶׁל דּוֹדָתִי, נָשַׁקְתִּי לָהֵם עַל כַּף הַיָּד כְּפִי שֶׁנִּפְרָדִים פִּרְחֵי הַכְּמוּרָה מֵהַכְּמָרִים וְהַנְּזִירוֹת, וְסָבְתָא לִטְּפָה אֶת פָּנַי. בָּרֶגַע הָאַחֲרוֹן תָּחַבְתִּי לְאַרְנָקָהּ צְרוֹר שֶׁל שְׁטָרוֹת. 'מָה זֶה?!', שָׁאֲלָה. 'זֶה כֶּסֶף לִגְלִידָה', עָנִיתִי. הַאִם שָׁמְעָה אֶת נִימַת הַגַּאֲוָה שֶׁבְּקוֹלִי?
הָרַכֶּבֶת יָצְאָה וְהִשְׁאִירָה שֹׁבֶל שֶׁל עָשָׁן... הִתְבּוֹנַנְתִּי בָּהּ עוֹד מִסְפַּר שְׁנִיּוֹת וּפָנִיתִי לְאָחוֹר. הֵסַרְתִּי אֶת שִׁכְמִיַּת פֶּרַח הַכְּמוּרָה וּמִהַרְתִּי לָשׁוּב הַבַּיְתָה כְּדֵי לְבַשֵּׂר לְהוֹרַי שֶׁסַּבָּא וְסָבְתָא נִצְּלוּ.
עַל פִּי עֵדוּתוֹ שֶׁל רוֹמָן פְּרִיסְטֶר, מִתּוֹךְ הַסֵּפֶר 'דְּיוֹקָן עַצְמִי עִם צַלֶּקֶת', עֲמוּדִים 96-88, הוֹצָאַת דְּבִיר, 1993
עַל פִּי סִפּוּר חַיָּיו שֶׁל רוֹמָן פְּרִיסְטֵר
קוֹרְאִים לִי רוֹמָן, וַאֲנִי מַגִּיעַ מֵהָעִיר קְרָקוֹב שֶׁבְּפּוֹלִין. כְּשֶׁהָיִיתִי בֶּן 13 פָּרְצָה מִלְחָמָה, וּפּוֹלִין נִכְבְּשָׁה עַל יְדֵי חַיָּלִים גֶּרְמָנִיִּים. הִכְרִיחוּ אֶת הַיְּהוּדִים לַעֲבֹר לְתוֹךְ גֵּטוֹ. סַבָּא וְסָבְתָא שֶׁלִּי נִכְלְאוּ שָׁם, וְאִלּוּ אֲנִי וְהוֹרַי הִצְלַחְנוּ לְהַסְתִּיר אֶת זֶהוּתֵנוּ וְחַיִּינוּ מִחוּץ לַגֵּטוֹ.
אָהַבְתִּי מְאוֹד אֶת סַבָּא וְסָבְתָא, וְהִתְגַּעְגַּעְתִּי לַבִּיקּוּרִים בְּבֵיתָם. לְסָבְתָא הָיוּ הֲמוֹן צִנְצָנוֹת בַּמִּטְבָּח וּבֵינֵיהֶן צִנְצֶנֶת אַחַת מְיֻחֶדֶת עִם מַטְבֵּעוֹת. כְּשֶׁהָיִיתִי מְבַקְּרָם נָהֲגָה סָבְתָא לְהוֹצִיא מַטְבֵּעַ אֶחָד שֶׁל 50 גְּרוּשִׁים וְלוֹמַר 'קַח וּקְנֵה לְךָ גְּלִידָה!', וַאֲנִי הָיִיתִי מְנַשֵּׁק אוֹתָהּ חָזָק עַל הַלֶּחִי. מֵאָז אוֹתָם בִּקּוּרִים עָבַר הַרְבֵּה זְמַן. בֵּינְתַיִם הֵחֵלּוּ לְהַגִּיעַ שְׁמוּעוֹת עַל כָּךְ שֶהַחַיִּים בַּגֵּטוֹ הוֹפְכִים קָשִׁים וּמְסֻכָּנִים יוֹתֵר. דָּאַגְתִּי מְאוֹד – מַה יִהְיֶה עִם סַבָּא וְסָבְתָא?
יוֹם אֶחָד הָלַכְתִּי בָּרְחוֹב וְרָאִיתִי קְבוּצַת נְזִירוֹת מִתְהַלֶּכֶת לְצִדִּי. נִזְכַּרְתִּי שֶׁלִּנְזִירוֹת וְלִכְמָרִים כְּנִיסָה חָפְשִׁית לַגֵּטוֹ. לְפֶתַע עָלָה בְּרֹאשִׁי רַעֲיוֹן: אֲנִי אַבְרִיחַ אֶת סַבָּא וְסָבְתָא מֵהַגֵּטוֹ בְּתַחְפֹּשֶׂת שֶׁל אַנְשֵׁי דָּת נוֹצְרִיִּים!
כְּשֶׁהֶעֱלֵיתִי אֶת הָרַעֲיוֹן בִּפְנֵי אַבָּא וְאִמָּא הֵם הִתְנַגְּדוּ בְּתֹקֶף:
'זֶה טֵרוּף מֻחְלָט', אָמְרָה אִמִּי.
'לֹא אַסְכִּים שֶׁתְּסַכֵּן אֶת חַיֶּיךָ לַשַָּׁוְוא', אָמַר אָבִי בְּלַחַשׁ.
'לְהַצִּיל אֶת סַבָּא וְסָבְתָא, זֶה נִקְרָא "לְהִסְתַּכֵּן לַשָּׁוְוא"?', עָנִיתִי בְּהִתְרַגְּשׁוּת, 'הַקְשִׁיבוּ לַתָּכְנִית שֶׁלִּי, וְאָז תַּחֲלִיטוּ! אֶתְגַּנֵּב לְבֵיתָם שֶׁל סַבָּא וְסָבְתָא בַּגֵּטוֹ וְאָבִיא עִמִּי בְּגָדִים שֶׁל כֹּמֶר, נְזִירָה וּפֶרַח כְּמוּרָה. נֵצֵא מִשַּׁעַר הַגֵּטוֹ מִסְפַּר דַּקּוֹת לְאַחַר שְׁעַת חִלּוּף הַמִּשְׁמָרוֹת, וְכָךְ הַשּׁוֹמְרִים הַחֲדָשִׁים יַנִּיחוּ שֶׁנִּכְנַסְנוּ בַּמִּשְׁמֶרֶת שֶׁלִּפְנֵיהֶם. אִישׁ לֹא יַחֲשֹׁד בָּנוּ וְלֹא יַעֲצֹר אוֹתָנוּ!'.
'כֵּיצָד תַּשִּׂיג בִּגְדֵי כֹּמֶר וּנְזִירָה? וּלְאָן תִּקַּח אֶת סַבָּא וְסָבְתָא? וַהֲרֵי הֵם לֹא יְכוֹלִים לְהִשָּׁאֵר אִתָּנוּ…'. הוֹרַי הִקְשׁוּ בְּשֶׁאֱלוֹת, אַךְ אֲנִי הֵשַׁבְתִּי בִּנְחִישׁוּת: 'אִמָּא – אַתְּ תִּתְפְּרִי אֶת הַתַּחְפֹּשׂוֹת. וְאַבָּא – אַתָּה תִּכְתֹּב מִכְתָּב לְדוֹדָה מָטִילְדָה שֶׁגָּרָה בַּכְּפָר, וְתֹאמַר לָהּ שֶׁסַּבָּא וְסָבְתָא בָּאִים לְבִקּוּר!'.
אִמָּא וְאַבָּא נֶאֶלְצוּ לְהוֹדוֹת שֵׁיֵּשׁ לַתָּכְנִית סִכּוּיֵי הַצְלָחָה טוֹבִים, וּלְבַסּוֹף הִסְכִּימוּ. אִמָּא הִצְלִיחָה לִתְפֹּר בִּגְדֵּי נְזִירָה מִבַּד שֶׁקָּנִיתִי בְּשׁוּק הַמְּצִיאוֹת, אַך לֹא אֶת גְּלִימַת הַכֹּמֶר שֶׁהָיָה עָלַי לְהַשִּׂיג בְּאֹפֶן אַחֵר. הֶחְלַטְתִּי לְנַסּוֹת וּלְהִתְגַּנֵּב לְמֶלְתַּחַת הַכֹּמֶר בְּסִיִּוּם הַמִּיסָה שֶׁל יוֹם רִאשׁוֹן וְלִגְנֹב אֶת גְּלִימָתוֹ. כָּךְ עָשִׂיתִי. לְאַחַר שֶׁתָּחַבְתִּי אֶת הַגְּלִימָה לַתַּרְמִיל, אָסַפְתִּי גַּם פָּנָס, פַּעֲמוֹן וְקוּפְסַת קְטֹרֶת שֶׁהָיוּ מְשַׁמְּשִׁים אֶת הַכְּמָרִים בְּעֵת שֶׁנִּכְנְסוּ וְיָצְאוּ מֵהַגֵּטוֹ. עַתָּה, הָיִיתִי מְצֻיָּד בְּכָל הַדָּרוּשׁ לִי.
לְמָחֳרַת הִתְגַּנַּבְתִּי לַגֵּטוֹ דֶּרֶךְ אַחַד הַפְּתָחִים הַצָּרִים. הָלַכְתִּי בָּרְחוֹבוֹת, וְהָיִיתִי הָמוּם מִמַּרְאֵה עֵינַי: הֲמוֹנֵי יְהוּדִים עוֹנְדִים עַל הַשַּׁרְווּל סֶרֶט לָבָן עִם מָגֵן דָּוִד, רַבִּים סוֹבְלִים מֵעֹנִי וּמַחְסוֹר. אִשָּׁה אַחַת זִהֲתָה שֶׁאֵינִי שַׁיָּךְ, וְאָמְרָה לִי בְּפּוֹלָנִית גְּרוּעָה: 'זֶה מְסֻכָּן! אֵינְךָ עוֹנֵד סֶרֶט זְרוֹעַ!' - הִנֵּה פְּרָט שֶׁלֹּא חָשַׁבְתִּי עָלָיו! הִמְשַׁכְתִּי בְּדַרְכִּי, וְקִוִּיתִי שֶׁלֹּא אֵתָּפֵס.
מָצָאתִי אֶת הַדִּירָה שֶׁסַּבָּא וְסָבְתָא חָלְקוּ עִם מִשְׁפָּחָה מְרֻבַּת יְלָדִים, וּפָתַחְתִּי אֶת הַדֶּלֶת. 'אֱלֹהִים אַדִּירים! רוֹמָן! מָה אַתָּה עוֹשֶׂה כָּאן? הַכֹּל בְּסֵדֶר עִם אַבָּא וְאִמִּא?', שָׁאַל סַבָּא.'הַכֹּל בְּסֵדֶר גָּמוּר. אֲנִי חַיָּב לְדַבֵּר אִתְּכֶם בִּפְרָטִיּוּת', עָנִיתִי.
-
אילו אתגרים וקשיים עמדו בפני רומן בביצוע התוכנית להבריח את סבא וסבתא מהגטו?
-
אילו כוחות ויכולות נדרשו מרומן כדי ליישם את תוכניתו? אילו מהכוחות שהזכרתם אתם מזהים שקיימים גם בכם? שתפו באירועים מחייכם בהם זיהיתם את הכוחות הטמונים בכם.
-
בחרו ערך המוזכר בסיפור שאתם מעוניינים לאמץ. שתפו מדוע בחרתם בערך זה וכיצד לדעתכם הוא יכול לתרום לכם.
שיח משפחתי בעקבות הסיפור
סיפורו של רומן מספק הצצה להתמודדות של ילד שפעל באומץ ותעוזה אל מול מציאות אפלה; סיפור המדגיש את כוחם של היחיד והמשפחה. שוחחו עם ילדיכם על הכוחות המצויים באדם, על התמודדות עם אתגרים, ועל העוצמות הרבות הקיימות במשפחתכם.
רוֹמָן פְּרִיסְטֶר נוֹלַד בִּשְׁנַת 1928 בָּעִיר בִּיֶּלְסְקוֹ שֶׁבְּפּוֹלִין. בִּזְמַן מִלְחֶמֶת הָעוֹלָם הַשְּׁנִיָּה שָׁהָה בְּמַחֲנוֹת רִכּוּז וֲעֲבוֹדָה, וּבָהֶם אִבֵּד אֶת הוֹרָיו. לְאַחַר הַמִּלְחָמָה שָׁב לְפּוֹלִין וְעָסַק בְּעִתּוֹנָאוּת. בְּ-1957 עָלָה לְיִשְׂרָאֵל וְעָבַד כְּעִתּוֹנַאי בְּעִתּוֹן 'הָאָרֶץ'. בְּנוֹסָף, נִהֵל אֶת בֵּית הַסֵּפֶר לְעִתּוּנָאוּת 'כֹּתֶרֶת'.
בנפשי נשארתי ילד
ראיון עם יעקב גוטרמן
יעקב גוטרמן – מאייר, צייר, סופר ועורך. נולד ב-1935 בורשה, בירת פולין. את שנות המלחמה עבר כילד, בגטו ובמסתור. עלה ארצה עם אמו ועם אביו החורג ב-1950. במהלך השנים אייר מאות ספרים וכתבי עת לילדים ומבוגרים, וכן הציג תערוכות מציוריו. במלחמת לבנון הראשונה שכל את בנו רז. לאחר מות בנו העמיק את פעילותו למען שלום ודו-קיום. יעקב עוסק בחינוך, ומלווה מזה שנים עשרות קבוצות במסעות לפולין. נפגשנו עם יעקב לשיחה על מקומה של היצירה בחייו ועל לקחי השואה.
כשאני מסתכל על הציורים שציירתי מיד לאחר המלחמה, כילד בן עשר, אני רואה שלא הסתרתי דבר. כך ציירתי, לדוגמא, את יהודי פלוצק מחכים ליד בית הכנסת הקטן ליציאה לעבודות כפייה, ולידם שוטר יהודי מניף אלה על ראשיהם. דבקותו במשימתו שרטה את נפשי לשנים רבות. כמו אז, גם היום, אני מנסה להיצמד אל האמת ולא לשקר בציור.
כיצד התובנות האלו השפיעו עליך לאורך השנים כמחנך? כמלווה מסעות לפולין?
בתור מדריך השתדלתי להראות לחניכים במסעות את המציאות. גם אם זה לא נעים לזכור – היו יהודים משתפי פעולה. כל עם צריך לעשות את חשבון הנפש שלו על העבר ועל ההווה, ולקחת אחריות גם על הדברים הפחות טובים. 'אלה שלא לומדים מההיסטוריה נידונו לחיות אותה שוב' אמר הפילוסוף ג'ורג' סנטיאנה - לזה אני מחנך. הדרכתי עשרים וחמש שנה מסעות לפולין. לא היה לי חשוב שחניכי ינופפו בדגלים ויצעקו בגרון ניחר 'לעולם נזכור ולא נשכח'. בקשתי שיפיקו לקחים מהזכרון. בקשתי שבעומדם למול הקרמטוריום בבירקנאו יחשבו על מהות האדם, ועל הזוועות שהוא עלול לעולל לזולתו כשהוא נגוע במחלות של הלאומנות והגזענות. היה לי חשוב שחניכי יבינו שהגרמנים היו בני אדם כמונו, רק נבדלו בכך שחשבו שהם טובים יותר מאחרים. זכרון השואה זה לא רק הנצחה, הדלקת נר ופרצוף מורכן מול הדגל המורד. זה המאמץ להיות בן אדם, לחשוב על זולתך.
מה מאפשר לך להמשיך ולהיות אדם המאמין באחר ובאפשרות לשינוי?
הורי העניקו לי מתנה מרגשת; את התובנה שכל בני האדם שווים, שאין הבדל בין צועני ליהודי לגרמני לצרפתי לצ'כי ולפלסטינאי. יש אנשים טובים, יש אנשים רעים. אני גאה בעם שלי, מאוד אוהב את התרבות ואת הדת שלי. היהדות, מתקופת המקרא, מלאה בהומניזם ובאהבת שלום. היש משפט יפה יותר מאשר 'ואהבת לרעך כמוך'?, כתב זאת העם הכי מוכה ונדכא בעולם. לימדתי ספרות ותנ"ך ארבעים שנה, זאת היתה תקופה נהדרת של להאהיב את התרבות ולהתאהב בנוער הישראלי. גם לאחר נפילת בננו רז בבופור ראיתי את היופי של הנוער הישראלי. כבר ארבעה עשורים חבריו של רז שומרים איתנו על קשר חם, דבר שמחזק ומרגש אותנו ביותר.
סרטון קצר המספר את קורות חייו של יעקב גוטרמן
ספר לנו, מתי התחלת לצייר?
מעיין היצירה נפרץ לאחר המלחמה כשהייתי בן עשר וחייתי עם אמי בפולין. בזמנו התארגנה ועדת תיעוד היסטורית יהודית, והאדם שעמד בראשה אמר לי: 'קובה, שמעתי שאתה מצייר יפה. אתה מוכן לצייר לי כמה מזיכרונותיך מתקופת השואה?', ואני ציירתי לו כמה מזיכרונתי מהגטו. המשכתי את חיי ולא שמעתי ממנו יותר. בשנת 1988 שבתי לפולין בפעם הראשונה מאז שעליתי ארצה במסגרת משלחת של השומר הצעיר. הגעתי למכון ההיסטורי היהודי בורשה, ועל קיר הכניסה ראיתי סדרת ציורים של ילד ומתחתם כתוב – 'ציוריו של קובה גוטרמן, ילד יהודי בן עשר מהעיירה פְּלוֹצְק – נספה בגטו ורשה'. ניגשתי לאשה בדלפק ואמרתי לה: 'תגידי להנהלה שאני ציירתי את הציורים האלו. כל מה שכתוב נכון, חוץ מזה שאני חי וקיים'. בפעם הבאה שהגעתי למוזיאון הפרט הזה תוקן. עוד הופתעתי לראות שלצד ציוריי הוצגו גם מכתביו של אבי.
(אביו של יעקב, שמחה גוטרמן, כתב את קורות הגטו בפלוצק על רצועות נייר צרות שהוחבאו בבקבוקי זכוכית. שמחה השתתף במרד הפולני ב-1944 ונהרג. לימים נמצאו הניירות, הועלו על הכתב ונערכו לספר 'עלים מן האש', שיעקב אייר)
ומה קרה לאותו ילד בן 10, שורד השואה, שמעיין היצירה נפתח עבורו?
התחלתי לצייר בטירוף, קניתי מחברת עבה ועשיתי אותה לאנציקלופדיה פרטית. כתבתי, תעדתי וציירתי כל דבר שלמדתי. קראתי המון, ובכל ספר שלקחתי, דפדפתי קודם כול כדי למצוא את האיורים שבו, והם הסבו לי עונג. אחרי השחרור שהיתי תשעה חודשים בבית היתומים היהודי של לנה קיכלר. שם הפכתי לצייר בית היתומים – כל ילדה ביקשה שאכתוב ואצייר לה בספר זיכרונותיה, המורות ביקשו שאכין להן פלקטים לקישוט כיתות הלימוד וכן הלאה. עם חזרתי לפלוצק, הצטרפתי לקבוצת תיאטרון מקומית שבה שרתי ושיחקתי. כך גיליתי את אהבתי למשחק ובאקראי גם למדתי קצת יידיש.
לאחר עלייתך לארץ – כיצד הפכת מעולה חדש חסר כל למאייר ספרי ילדים מוכר ועסוק?
זה התחיל בצבא. כשהחבר'ה היו מתאמנים, לעיתים המפקדים ביקשו ממני לתעד את החיילים בפעולתם, ואני כמובן שמחתי לכמה שעות של ציור בצל ללא אימונים. לאחר שחרורי, פנה אלי אליהו הכהן שהיה מפקדי בצבא והפך לי לידיד נפש לכל חיי (לימים קיבל פרס ישראל לתיעוד הזמר העברי), כדי שאאייר את ספרו 'אלף שירי עם עבריים'. הסכמתי בשמחה וברצון. הספר יצא והגיע לכל היוצרים הגדולים של אותם הימים. פתאום אני מתחיל לקבל גלויות מסופרים מוכרים כלוין קיפניס, רפאל ספורטה, דבורה עומר ואחרים, עם הזמנה לאייר את ספריהם. ואני בסך הכול חייל משוחרר שבאותם ימים כלל לא ידע מה הוא רוצה לעשות בהמשך חייו. זה התגלגל, והאיור הפך להיות חלק מחיי. התמקמתי בקיבוץ העוגן, עבדתי כמורה ומחנך בבי"ס בימים ובלילות איירתי ספרים ואיורים לעיתון הקיבוץ הארצי ול'משמר לילדים'. לאורך חיי איירתי 170 ספרים, בעיקר ספרי ילדים.
ילדותך נגזלה ממך, והנה החיים הביאו אותך לעסוק בילדים ובאיור לילדים. האם אתה רואה קשר בין הדברים? כל מעייני באותן שנות ילדות שעברו עלי במלחמה, היה בהסוואת זהותי. לאנשים שחיים במציאות נורמלית קשה להבין מה זה אומר בשביל ילד לרכז את כל האנרגיות הנפשיות שלו רק בכך שלא יגלו מי הוא. בנוסף, התייתמתי מאבי שכל-כך הערצתי ואהבתי בגיל תשע. אך אני חייב לומר שלמרות הכול, בנפשי נשארתי ילד. אני מאוד אוהב ילדים. הם עולים על המבוגרים מכל בחינה. הם פחות שקרנים ומעמידי פנים. הם לא פחות חכמים, רק יותר כנים ורגישים.
זיכרונות מן הגטו
ציורים שצייר יעקב גוטרמן בן ה-10 לאחר המלחמה
נצר אחרון
סיפורם של שורדי השואה הלוחמים
צפו בסרטון בעקבות סיפורו המטלטל של אמנון זילברשפיץ, חלל נצר אחרון
אמנון גדל ברומניה, כשהיה בן 20 נלקח יחד עם הוריו אחיו ואחותו אל מחנה ההשמדה אושוויץ. כל משפחתו נרצחה, אמנון שרד עד לשחרור המחנה. לאחר המלחמה, עם תקווה גדולה, ניסה שוב ושוב לעלות לארץ ישראל, עד שהצליח והגיע אל קיבוץ דורות ב-1947. בקיבוץ הוא הכיר את שרה. היא לימדה אותו עברית והוא ניגן לה שירים. האהבה ביניהם פרחה. זמן קצר לאחר מכן, פרצה מלחמת העצמאות. אמנון התגייס מיד לקרבות, גאה להילחם למען ההגנה על ארץ ישראל. במכתב ששלח לאהובתו, יום אחרי החלטת החלוקה באו"ם כתב: "יקירתי, השמחה רבה, אך אין לדעת מה יביא יום המחר". אמנון, רק בן 24, נפל בקרב על בית גוברין. נצר אחרון למשפחתו.
יוצרי הסרטון - שמעון אנגל ועופר וינטר
באדיבות מיזם "פנים.יום.זיכרון", בית אבי חי
קראו מכתב שכתב שורד השואה אברהם (בומי) אברמוביץ, חלל נצר אחרון
המכתב נכתב במחנה עקורים בגרמניה, יומיים לאחר החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947.
חג שמח! [...] היום ראשית דצמבר וגם אלינו הגיעה הבשורה הגדולה והיום אנו מברכים איש את רעהו ב'חג שמח'. את השמחה קשה לתאר, אני רוצה שתדעו שגם כאן שמחנו יהודינו. [...] המפקדה הצבאית הרשתה בפעם הראשונה שנפגין את שמחתנו גם ברחוב. הערב הציגו אצלנו סרט יהודי ובערך בשעה חמש אחרי הצהרים עברנו דרך רחובות העיר עם לפידים ודגלים כששירה בפינו. הגרמנים הסתכלו בנו בזמן שגם הם שרו בחוצות-העיר על גרמניה הנקיה מיהודים והנה לפתע גם היהודים יכולים לשיר. המשטרה הצבאית הגרמנית ליוותה אותנו בג'יפים ושמרה עלינו כדי שלא יקרה דבר. הערב רקדנו 'הורה'. כעת חצות ואיני יכול לשכב לישון [...]. להתראות בארצנו! חג שמח! ולילדים אני כותב בעברית שהשמחה גדולה מאוד ואנחנו מקבלים מדינה חופשית בארצנו. יותר אין לי מה לכתוב!
אברהם נפל בג' תמוז תש"ח בקרב על מתחם עיבדיס מצפון לקיבוץ נגבה, בן 21 בנופלו
הקשיבו לשיר שנכתב על חיים פרידמן, יליד פולין שנפל בשרותו הצבאי בשנת 1954 בגבול מצרים, ניצול שואה ושריד אחרון למשפחה שנספתה בשואה.
לכל עם ועם ישנם מקורות גבורה והרואיות משלו, מסורות עתיקות ונכסים, שמהם יונקים הדורות הבאים. אך לא ייתכן שמקורות אלה יהיו נחלת העבר העשיר בלבד, נחלת ההיסטוריה. בדין הוא שיתרחשו תמיד. [...] ומהו המקור שממנו ישאבו, מה ילמדו, על מה יתחנכו הדורות הללו? [...] תפקידנו הוא להחדיר לקורות אלה צליל חדש, לשוות להן תוכן אחר. אל נא יהיו טרגיות בלבד. יהיו נא קורות עמנו אף היאבקות של גבורה, התגוננות ומלחמה על חיים.
רוז‘קה קורצ‘אק, ממנהיגות הארגון היהודי הלוחם בגטו וילנה