זה התחיל בילדות כשקראו לי ילדים מהכיתה או סתם ברחוב "כושית", המורים בבית הספר שהתעקשו לשנות את שמי להדס כי "אדיסה" זה לא ישראלי ואף העיזו לבחור לי את השם החלופי. עזבתי את בית הספר אך גם בבית הספר החדש התעקשו שאשנה את שמי. התייאשתי. לא יכולתי לעזוב בתי ספר בלי סוף. 

בחטיבת הביניים ניתבו אותי לבית ספר עם ריכוז גבוה של יוצאי אתיופיה עם אפשרויות בגרות מוגבלות ורק בזכות מורה מדהים שראה את הפוטנציאל שלי הועברתי לאחד מבתי הספר הטובים בבאר שבע.

בבית הספר לרפואה הרימו גבה כשהגעתי ביום הראשון לכיתה ושאלו אם אני בטוחה שאני בכיתה הנכונה. הרגשתי תמיד שאני צריכה להוכיח שאני ראויה למקום אליו הגעתי. שלא מספיק לי להיות טובה, אני חייבת להיות הכי טובה, מצוינת. כסטודנטית לרפואה היו מטופלים שסירבו שאגש אליהם או הביעו חשש או תמיד חשבו שאני המנקה או כוח העזר למרות שעמדתי בשורה עם חברי לכיתה עם אותו חלוק לבן, סטטוסקופ ותג שם עליו כתוב בצורה ברורה "הדס מלדה- סטודנטית לרפואה". הצטיינתי בלימודים. 

הגעתי לשירות צבאי כרופאה... בכל זאת בזמנו לא היו הרבה רופאים יוצאי אתיופיה. אך כשחיילת פנתה לחובשת ואמרה אני לא מוכנה להיכנס לרופאה האתיופית המסריחה הזאת וכשטיס בדרגת אלוף משנה שהתארח בבסיסנו לא רצה להיבדק על ידי, את זה כבר לא יכולתי לשאת, הדמעות חנקו אותי ותחושת העלבון טיפסה במעלה הגרון. מיותר לציין שעם הזמן כאשר המטופלים עמדו על טיבי כרופאה הן מבחינה מקצועית והן מבחינה אנושית, הם העדיפו לחכות מספר ימים לתור שיתפנה אצלי ולא להבדק ע"י רופא אחר.